דרמה. התרגשות. חושך יורד. מסך עולה.
כך עוברות להן דקות מספר.
באולם המלא מפה-אל-פה ניכרת עצבנות, לא ציפו פה לשומדבר. עם תחילת קריאות הבוז, זרקור נדלק. הקהל משתתק. אחר כך כבה הזרקור, ושוב מתח, ושוב בוז, ושוב זרקור. הפעם הוא לא כבה.
הקהל, סקרן לראות מה ההתפתחות הבאה לפני שילך, ממתין עוד רגע. אחר כך קם והולך, תוך השמעת קולות מרמור ברורים ובכיוון כללי של הקופות, כדי לדרוש החזר מלא פלוס פיצוי על עוגמת נפש פלוס שובר למסאז' זוגי ואם אפשר אז גם סט סכו"ם.
לפתע, בצעקות רמות, נכנסת דמות לבמה. חזיתה מוצללת ולא ניתן לראות האם מדובר בגבר או אשה. לפי השיער, האסוף לזנב סוס, כנראה שאישה. לפי הגובה, גבר. הצופים, מסוקרנים, חוזרים למקומותיהם. זרקור נוסף נדלק. כעת ניתן לראות בבירור שמדובר בגבר, לפי הזקן האדמוני שעל פניו.
"שלום, טוב שבאתם", הוא אומר, ומחייך. הקהל, בהמוניו, מריע. "רגע, תנו לי להתחיל", הוא מהסה אותם.
"רציתי לספר לכם סיפור- עליי, ועליה, ועל ההיא, ועל האקדמיה, ועל חיים די סטנדרטיים של סטודנט די ממוצע, עם ממוצע קרוב לממוצע". הקהל כולו קם על רגליו בחוסר סבלנות. "רגע, אבל זה שזור אנקדוטות משעשעות ו... ודברים! כן! ויש לי דעות על דברים! ונוכל להתווכח עליהם! ו... ויהיה קוסם! וליצן! ומוהל! ...יהיה דיסקו!"
הקהל כולו, שלושה אנשים במספר, מתיישב. הם מוכנים לשמוע, סך הכל בחור מסכן שאפשר לרחם עליו ולהרגיש יותר טוב עם עצמם.
בואו נתחיל. יהיה דיסקו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה