יום ראשון, 14 בדצמבר 2014
יום ראשון, 18 במאי 2014
כך אמצא מחר את מותי
כפי שסופר כאן כבר בעבר, ההורים שלי גרים בית חשמונאי. עברנו לכאן בשנת 1995. היישוב ממוקם על כביש 424, המחבר בין מחלף נשרים לצומת לטרון. כאשר עברנו, הכביש היה כביש דמים - כמעט בכל שבוע היתה תאונה, חלקן קטלניות, חלקן סתם הסתיימו בפציעות קשות. האשם היה בעיקר בתוואי העקלקל של הכביש. עברו שנים, הכביש שופץ והורחב, ועכשיו? התאונה הבאה רק מחכה להתרחש. בכל פעם בה אני מגיע מירושלים, אני שם נפשי בכפי. סטטיסטית, מחר אני צריך למות, מהטעם הפשוט שזה לא סביר שזה לא קרה עד עכשיו.
יום שישי, 25 באוקטובר 2013
בין רוגע והטרדה
הקונבנציה היא שאני כותב רק כשרע לי. זו מין מערכת ניצול הדדית שכזו, בה אני משתמש בכתיבה ככלי לפי צרכיי ונוטש אותה לאנחות כשלא, ובאופן מקביל היא נותנת לי כשרע לי אבל אני לא זוכה לטעום מהפרי האסור כשטוב לי.
ובכן, בפרפראזה על מלותיו של אריאל 'לא תאמינו כמה רחוק מהעץ התפוח יכול ליפול' הורביץ, "בחודשים האחרונים יש אשה בחיי", וכאמירה כללית מצבי טוב. אז איך זה שיש פוסט חדש? כי השבוע היטלטלה נפשי הקטנה לבלי היכר, כאשר המטריד הסדרתי 'שלי' שוב הופיע בחיי, ושוב הטריד אותי מינית.
יום שבת, 22 ביוני 2013
יום שישי, 21 ביוני 2013
מים מים
זה סיפור נחמד לשבת. יש בו הכל: גזענות, פוליטיקה והתנשאות. ומים. "מים מים מים מים מים מים מים", כפי שניסח זאת היטב הילד רובי. רובם עכורים ומצחינים - וזה מפתיע, כשמדובר במי בריכה. או שלא.
הירשם ל-
רשומות (Atom)