בהמשך לפוסט הספריות, פגשתי אתמול את חני, המורה שלי לספרות מכיתה ט'. היא חיבבה אותי ואני אותה וכך קרה שבכל פעם שנפגשנו היה לנו על מה לדבר. אתמול, כאמור, נפגשנו שוב, בתור לפיזיותרפיה. דיברנו על הא ועל דא, ותוך כדי שיחה היא סיפרה לי על איזה ספר שקראה ועל מועדון הקריאה של הספריה. היא אמרה שהם נפגשים בשני הקרוב, זה הספיק כדי להדליק אצלי את הניצוץ.
לקחתי ממנה את השם של הספר, ואפילו שלחתי את אמא לשאול עבורי את הספר. קראתי אותו בצ'יק, קריאת ספרים זה אחד הדברים שעוד מזכירים לי את אני של פעם, זה שקברתי מזמן מתחת להררי מסכות, שקרים ושכנוע עצמי- אבל מזכירים לי את החלקים הטובים שבאני ההוא. הספר עצמו ('מכאן אני ממשיך'\ג'ונתן טרופר) כנראה לי ייכנס לעשירייה שלי וגם לא רשימת המאה, אבל הוא עמוס תובנות מאד מחודדות על, ובכן, החיים. באופן כללי הגיבור בהליכי גירושין מאשתו, כשאבא שלו מת והוא עם אחיו נדרשים לשבת עליו שבעה.
כל מי שישב אי פעם שבעה על בן משפחה מכיר את זה- וב'זה' אני מתכוון למתח הנבנה לאורך הימים, להתפרצות העצבים שתמיד מגיעה מצד מישהו, לחוסר היכולת הבסיסי להכיל אחת את השני ובאופן כללי את כולם לאורך שבוע, למשקעים הישנים שצפים פתאום... שבעה, אתם יודעים. ובכן, טרופר מפרק את העסק הזה של שבעה וגורמים, באופן מוקצן אמנם, אבל כל מי שישב שבעה ירגיש הזדהות עם מה שקורה שם, כי זו שבעה- על אף שמדובר ביהודים מאד רחוקים מאיתנו, אם מבחינת אמונה (הייתי מסמן אותן כרפורמים) ואם מבחינת אורח חיים (ניו-יורקרים), ובסוף סיר החמין הזה הוא אותו דבר אצל כולם, וטרופר שולה ממנו את כל המסקנות הנכונות והמתבקשות. עוד הוא מוסיף תובנות על חיי נישואין, גירושין, זוגיות ואהבה, ועוטף את הכל בהרבה קללות, טיפשות מודעת לעצמה, פלוצים וזיונים. המון זיונים. זיונים כמוטיב העיקרי בסיפור, זה שמניע את העלילה מנקודה אחת לאחרת ואת שלבי ההתפתחות של הגיבור.
מראש הוזהרתי שצריך לחדור מעבר לעננת הזיונים\בדיחות\גסויות כדי להגיע לעיקר, והעיקר הזה לא רע. קצת קיטשי, אבל יכול, מבחינת התמודדותו עם מוות ואבל, לעמוד בשורה עם גדולים ממנו כמו 'אש ידידותית' או 'גאות החול' (ומהבחינה הזו בלבד, אגב. בשאר אין בכלל מקום להשוואה).
מעבר לתובנות המעניינות האלו, יש שם כאמור גם תובנות על קשרים ואהבה ובעיקר על השבריריות המחרידה של הנ"ל. וזה חיבר אותי בחזרה אליה, ולזה שהיום בבוקר קמתי עם רצון לתת לזה עוד צ'אנס, למרות שזה בעצם מת- אם בגלל שהחומה שבניתי לא גבוהה מספיק, אם בגלל שאני אופטימיסט שכזה ואם בגלל כל התובנות האלו, שגרמו לי להבין שאולי לא כדאי לוותר הפעם. דבר נוסף שזה גרם לי הוא להעריך עוד יותר את ההיא, שאיתה כל השיט מהספר לא היה קורה, כי זה היה קשר של שני אנשים לא-מושלמים בהגדרה, שמאד מודעים לזה ועדיין משלימים נפלא אחד את השני. אז היה שם מספיק ברדק והיו סיבות לזה שנפרדנו, אבל בכל זאת היה שם טוב והטוב הזה הוא מה שאזכור ככל שהזמן יעבור.
ושוב אני מהגג ללא תכלית וללא פואנטה בסוף. אם הגעתם עד לכאן, כנראה שזה היה מספיק מעניין ותסלחו לי על האכזבה. אפצה בציטוט מצוין מהספר, ובשיר לשבת (גם כן בהשראת הספר), מצוין לא פחות.
שבת שלום.
"אמרה נושנה גורסת שנאום טוב הוא כמו חצאית של אישה. קצר מספיק כדי לעורר עניין, וארוך מספיק כדי לכסות את הנושא. חצאית הג'ינס הקצרה של אמא שלי איננה נאום, היא יותר כמו בדיחה קצרה מלוכלכת" (עמ' 242)
לקחתי ממנה את השם של הספר, ואפילו שלחתי את אמא לשאול עבורי את הספר. קראתי אותו בצ'יק, קריאת ספרים זה אחד הדברים שעוד מזכירים לי את אני של פעם, זה שקברתי מזמן מתחת להררי מסכות, שקרים ושכנוע עצמי- אבל מזכירים לי את החלקים הטובים שבאני ההוא. הספר עצמו ('מכאן אני ממשיך'\ג'ונתן טרופר) כנראה לי ייכנס לעשירייה שלי וגם לא רשימת המאה, אבל הוא עמוס תובנות מאד מחודדות על, ובכן, החיים. באופן כללי הגיבור בהליכי גירושין מאשתו, כשאבא שלו מת והוא עם אחיו נדרשים לשבת עליו שבעה.
כל מי שישב אי פעם שבעה על בן משפחה מכיר את זה- וב'זה' אני מתכוון למתח הנבנה לאורך הימים, להתפרצות העצבים שתמיד מגיעה מצד מישהו, לחוסר היכולת הבסיסי להכיל אחת את השני ובאופן כללי את כולם לאורך שבוע, למשקעים הישנים שצפים פתאום... שבעה, אתם יודעים. ובכן, טרופר מפרק את העסק הזה של שבעה וגורמים, באופן מוקצן אמנם, אבל כל מי שישב שבעה ירגיש הזדהות עם מה שקורה שם, כי זו שבעה- על אף שמדובר ביהודים מאד רחוקים מאיתנו, אם מבחינת אמונה (הייתי מסמן אותן כרפורמים) ואם מבחינת אורח חיים (ניו-יורקרים), ובסוף סיר החמין הזה הוא אותו דבר אצל כולם, וטרופר שולה ממנו את כל המסקנות הנכונות והמתבקשות. עוד הוא מוסיף תובנות על חיי נישואין, גירושין, זוגיות ואהבה, ועוטף את הכל בהרבה קללות, טיפשות מודעת לעצמה, פלוצים וזיונים. המון זיונים. זיונים כמוטיב העיקרי בסיפור, זה שמניע את העלילה מנקודה אחת לאחרת ואת שלבי ההתפתחות של הגיבור.
מראש הוזהרתי שצריך לחדור מעבר לעננת הזיונים\בדיחות\גסויות כדי להגיע לעיקר, והעיקר הזה לא רע. קצת קיטשי, אבל יכול, מבחינת התמודדותו עם מוות ואבל, לעמוד בשורה עם גדולים ממנו כמו 'אש ידידותית' או 'גאות החול' (ומהבחינה הזו בלבד, אגב. בשאר אין בכלל מקום להשוואה).
מעבר לתובנות המעניינות האלו, יש שם כאמור גם תובנות על קשרים ואהבה ובעיקר על השבריריות המחרידה של הנ"ל. וזה חיבר אותי בחזרה אליה, ולזה שהיום בבוקר קמתי עם רצון לתת לזה עוד צ'אנס, למרות שזה בעצם מת- אם בגלל שהחומה שבניתי לא גבוהה מספיק, אם בגלל שאני אופטימיסט שכזה ואם בגלל כל התובנות האלו, שגרמו לי להבין שאולי לא כדאי לוותר הפעם. דבר נוסף שזה גרם לי הוא להעריך עוד יותר את ההיא, שאיתה כל השיט מהספר לא היה קורה, כי זה היה קשר של שני אנשים לא-מושלמים בהגדרה, שמאד מודעים לזה ועדיין משלימים נפלא אחד את השני. אז היה שם מספיק ברדק והיו סיבות לזה שנפרדנו, אבל בכל זאת היה שם טוב והטוב הזה הוא מה שאזכור ככל שהזמן יעבור.
ושוב אני מהגג ללא תכלית וללא פואנטה בסוף. אם הגעתם עד לכאן, כנראה שזה היה מספיק מעניין ותסלחו לי על האכזבה. אפצה בציטוט מצוין מהספר, ובשיר לשבת (גם כן בהשראת הספר), מצוין לא פחות.
שבת שלום.
"אמרה נושנה גורסת שנאום טוב הוא כמו חצאית של אישה. קצר מספיק כדי לעורר עניין, וארוך מספיק כדי לכסות את הנושא. חצאית הג'ינס הקצרה של אמא שלי איננה נאום, היא יותר כמו בדיחה קצרה מלוכלכת" (עמ' 242)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה