סיפור על ספריות

תקופת בין המיצרים, הימים האלו שבין תום מועדי א' לפרוץ מועדי ב', אותם ימים נחמדים שבהם אפשר אשכרה לקרוא ספר בניחותא - הם באים בטוב, הימים האלו. משהו נפלא קרה לי בסמסטר הזה- גיליתי מחדש את חדוות הספרייה. וספריות זה דבר שהיה כל כך משמעותי עבורי בחיי הקודמים, שאני בכלל לא יכול להבין איך נתתי לזה לברוח ממני.

כשעברנו לפה הייתי בן כמעט שמונה. לראשונה חוויתי את הפלא הזה שנקרא ספריה ציבורית, כי זו של ראשון לציון לא היתה משהו מיוחד. אני כן זוכר שבראשון מנוי שנתי היה בעלות של 20 ש"ח ואפשר היה לקחת ספר אחד בכל פעם, וזהו. אם שכחתי לציין, הספרייה היתה ברמת אליהו כך שהגעה רגלית אליה היתה כרוכה בחצייה של כמה וכמה כבישים וזה לא משהו שנותנים לילד בן עוד-לא-8 לעשות לבד. כשהגענו הנה, צריך היה לפתוח מנוי חדש. זה עלה 30 ש"ח, וזה חד פעמי, ואפשר לקחת שני ספרים בו-זמנית. הקליק היה מיידי. יכולתי ללכת לשם כל יום, לשאול, לקרוא, להחליף למחרת. היו גם שעורי ספריה- שעתיים בשבוע שבו הולכים עם המחנכת לספריה ולוקחים ספרים. עבורי זה היה קצת מיותר, אבל הזדמנות נוספת להגיע למקום הקסום הזה. אני יכול להעלות בדמיוני גם היום, כמעט 20 שנים אחרי, את המראה, איפה כל מחלקה נמצאת, את 'גלגולו של מעיל' שהיה תלוי שם למעלה, בכתב יד עם ציורים - ועם מעיל. אני זוכר את חדר העיון, עם האנציקלופדיות שמהן כתבנו את כל העבודות ביסודי ובחטיבה. לפרטי פרטים. אני זוכר קיץ שבו התנדבתי בדלפק ההשאלה, כי אהבתי את המקום הזה והיה לי קסום לשחק אותה ספרן ולהמליץ ולהעביר ספרים ולזכות- זה היה באמת נחמד.

כשעליתי לחטיבת הביניים גיליתי את ספריית החטיבה\תיכון. הספריה הזו לא היתה גדולה כמו הספריה האזורים, בסך הכל חלל אחד לא גדול שעיקרו היה מדפי ספרים צפופים ממתכת, מכונת צילום ועוד כמה שולחנות. שתי ספרניות היו שם- דורה, שאין קובץ בדיחות תיכון שלא כולל את הציטוט האלמותי 'תלמיייייייד, תססססא החוססססה עןןןן האוכל! (במבטא ארגנטינאי), ועדנה- שהילכה עלינו אימים בדיוק כפי שהילכה אימים על ילדי קיבוץ חולדה לדורותיהם. הספריה הזו היתה לי המקום ממנו לראשונה שאלתי ספרים של 'גדולים' (אע"פ שלהורים שלי יש אוסף שאני אומד בכ-500, זה לא אותו קסם), ממנו קיבלתי לידי מהספרים המופלאים יותר שעיני נחה עליהם (למשל 'השטן במוסקבה', התרגום המוקדם והמצונזר ל'האמן ומרגריטה'. בשפתו העתיקה והנהדרת מושך אותי אלפי מונים יותר מהתרגום החדש והמלא) ובעיקר, שהיתה לי מפלט מהטרדות ומכות והצקות שנגמרו רק בכיתה י"א. כשאלו נגמרו, נגמרה גם הספריה: כשהייתי בי"ב שתי הספריות אוחדו לאחת והועתקו למקום חדש, בתוך קרית החינוך. תדירות הביקורים שלי פחתה, אם בגלל הריחוק, אם בגלל שלא כל כך היה לי ממה לברוח- ואם בגלל שהקסם פג. הגעתי מדי פעם, אבל ההרגשה היתה שונה, זרה, כאילו זמני עבר.

חלפו השנים. התגייסתי, השתחררתי, למדתי, טסתי, חזרתי, המשכתי בלימודים. בסמסטר האחרון עשיתי קצת כסף משיעורים פרטיים, ולא היה לי מקום טבעי יותר מהספריה לעשות זאת. נכנסתי, וכאילו לא עברו השנים: כמעט כל הספרניות עוד בתפקידן ובמקומותיהן. התחלפה המנהלת. הספרניות, שעד לפני לא הרבה שנים עוד עבדו עם מערכת 'ספיר' מבוססת-דוס, מבינות היום במאגרי מידע אינטרנטיים יותר ממה שאי פעם אבין. יש אפילו Wi-Fi לנוחות הנוכחים- ויש כאלו. המון.

השבוע עליתי כדי להחזיר איזה ספר לימודים ששאלתי לטובת מבחן, ולקחת עבור אמא שלי ספר אחר, התעכבתי קצת אצל כל אחת מהספרניות: הן מכירות אותי, את אחי ואחותי הקטנים, את שני ההורים שלי גם. מבחינתן, בלי שמץ ציניות או לגלוג, אנחנו ילדים שגדלו בספריה, ואת זה אני כותב במידה רבה של הערכה. הן לעולם יתעניינו בשלום כל אחד מאיתנו, יספרו קצת על עצמן ואיזה סיפור קטנטן מכשהיינו קטנים, וזה פשוט נוגע ללבי. עברתי גם אצל מנהלת הספריה החדשה, שצעירה מכל אחת מהספרניות ב-10 שנים לפחות, ובכל זאת נושאת אותן עימה קדימה, ברוח הזמן, וזה ראוי להערצה בעיני. אחר כך חשבתי על זה, בקמפוס גבעת רם יש לנו שלוש ספריות, ואת אחת מהן (מתמטיקה\מדמ"ח) אני מגדיר בתור המקום החביב עלי בקמפוס כולו.

אפשר להיות ציניים ולומר שהפוסט הזה חסר פואנטה, וזה כנראה יהיה נכון כי כאלו הם הסיפורים שלי- חסרי פואנטה- אבל אותי כל העסק הזה מרגש. אני גדלתי על המילה הכתובה, וזה משמח אותי עד אין קץ שעוד יש לה מקום וכח, גם (ואולי בעיקר) בימים שבהם ההכרזות על מותה נשמעות ממשיות יותר מתמיד.


(אתר הספריה)