"רציתי לספר לכם סיפור- עליי, ועליה, ועל ההיא, ועל האקדמיה, ועל חיים די סטנדרטיים של סטודנט די ממוצע, עם ממוצע קרוב לממוצע [...] זה שזור אנקדוטות משעשעות ו... ודברים! כן! ויש לי דעות על דברים! ונוכל להתווכח עליהם! ו... ויהיה קוסם! וליצן! ומוהל! ...יהיה דיסקו!"

יום ראשון, 18 במאי 2014

כך אמצא מחר את מותי

כפי שסופר כאן כבר בעבר, ההורים שלי גרים בית חשמונאי. עברנו לכאן בשנת 1995. היישוב ממוקם על כביש 424, המחבר בין מחלף נשרים לצומת לטרון. כאשר עברנו, הכביש היה כביש דמים - כמעט בכל שבוע היתה תאונה, חלקן קטלניות, חלקן סתם הסתיימו בפציעות קשות. האשם היה בעיקר בתוואי העקלקל של הכביש. עברו שנים, הכביש שופץ והורחב, ועכשיו? התאונה הבאה רק מחכה להתרחש. בכל פעם בה אני מגיע מירושלים, אני שם נפשי בכפי. סטטיסטית, מחר אני צריך למות, מהטעם הפשוט שזה לא סביר שזה לא קרה עד עכשיו.
זו התחנה המדוברת, בה עוצרים חמישה קווים בין-עירוניים שמוצאם בירושלים (צילומים- עצמי) :

כך נראה כביש 424 בקטע המדובר (צילומי מסך מתוך Google Maps):

מי שיורד בתחנה ורוצה להכנס ליישוב, צריך לחצות את הכביש, פחד מוות. למה? כי בין אם חוצים ממש מול התחנה ובין אם בהמך המדרכה, צריך לעבור  בין שלושה וחצי לארבעה נתיבים:
מעבר חצייה אין, לפחות ב-19 השנים בהן אני גר ביישוב, מן הסתם לא היה גם לפני כן. זה אומר שצריך לחצות את הכביש הה בחשש ובמהירות, כיוון שהמגבלה החוקית בכביש היא 80 קמ"ש וזה ממש לא מדגדג לרוב הנהגים על הכביש, חלקם הגדול בכלל לא ישים לב שמישהו חוצה את הכביש כי מי שנוסע מערבה מגיע מעיקול כפול (S):
נהגי מכוניות, נהגי אוטווסים, נהגי משאיות - נניח ומי מהם נוסע במהירות המותרת. שלושת רבעי שניה תגובה ואז בלימה מ-80 ל-0. המרחק מקצה העיקול לאזור התחנה הוא כ-110 מטרים:
כלומר, לפי חישוב פשוט (או אם תרצו, מצגת של איגוד קציני הבטיחות התעבורה) הרכב יעצור לאחר 36 מטרים, עוד כ-20 מטרים מרחק תגובה (בהנחת זמן תגובה מינימלי של שלושת-רבעי השנייה), סה"כ 56 מטרים מרחק עצירה ואף אחד לא נפגע. רבע שנייה יותר לתגובה (בהחלט יכול לקרות כיוון שמדובר בכביש בין-עירוני נינוח ונטול לחץ, לא נתיבי איילון) ומהירות של 90 קמ"ש תביא למרחק עצירה של 70 מטרים, ומכאן הסכנה רק הולכת ומתקרבת.
נניח וחציית הכביש הראשי צלחה בידנו, עכשיו עלינו להיכנס ליישוב- גם זו לא משימה פשוטה. בהנחה שאנחנו ילדים טובים וחוצים רק במעבר חצייה (וגם כי חציית הכביש הראשי הספיקה לנו בהחלט), אז יש לנו ללכת עוד 270 מטרים בשולי הכביש:
כאשר החלק הראשון של הקטע הזה הוא כמעט נטול שול - הליכה על הכביש ממש, כולל מעבר על גשר צר:
אגב, עיניכם הרואות, בכניסה ליישוב אין את התמרור של 'כניסה לתחום דרך עירונית' (הבית בעיגול האדום), כך שהגיונית נהגים צריכים להגביל עצמם ל-50 קמ"ש, חוקית לא ממש ומעשית בוודאי שזה לא קורה. זה בשביל שיהיה כיף בחציית הגשר:

ואם רוצים לעבור לצד השני, זה שיש בו מדרכה? שוב צריך לחצות כביש, בן 2-3 נתיבים. סכנת נפשות. בשעות החשכה זה עוד יותר מסוכן (ובחורף לא מדובר על שעות הזויות, כבר בחמש אחר הצהריים חשוך פה).

כך זה נמשך, בממוצע פעם בשבוע. אני לא היחיד - יש עוד תושבים רבים המתניידים באוטובוסים - רובם נוער, חיילים וחיילים משוחררים. הדבר אמור גם לגבי המבקשים לנסוע מהיישוב לכיוון רמלה\ראשל"צ\חולון\צריפין וכן הלאה. זו סכנת נפשות. בירור שערכתי מול המועצה האזורית העלה שהכניסה ליישוב היא באחריות הועד. כשבדקתי בועד  אמרו לי שממש תיכף, בתחילת 2013, מתחילים לבנות כיכר כדי להסדיר את התנועה. את התמונות צילמתי ביום 17.5.14, לכיכר אין זכר. יכולים להיות כל מיני פתרונות לבעיה הזו, בפועל אף אחד לא עושה כלום. אפילו לא תימרור ראוי וצביעת מעבר חצייה, פשוט כלום. כל פעם שבה אני מצליח להגיע הביתה בשלום היא נס, לא פחות. אין ערובה שמחר הנס הזה יקרה שוב - לא לי, לא לאחים שלי, לא לאף אחד אחר.

נ.ב. אם מחר (או מתישהו) אני אכן נדרס בכניסה ליישוב, הפוסט הזה הוא אחד ה'אמרתי לכם' המושקעים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה