טראומה

אני מצטער מראש אם זה נראה לכם רדוד, אבל אני נהנה מ'כוכב נולד' מאד. הערב (שלישי) שמעתי את התכנית תוך כדי ששטפתי כלים (הו, כמה עקרת בית נואשת מצדי). ילד נחמד שר את 'מחר אני בבית' של אתניקס. אני לא מת על השיר ולא מת על הילד, אבל במילה וחצי של הקדמה, זאב נחמה אמר שגל"צ בחרו את השיר הזה לשיר שילווה את היציאה מלבנון בשנת 2000. האזניים שלי התחדדו, אבל המשכתי בכלים. אני חושב שזה היה בפזמון הראשון, כשנעצרתי. לא בגלל שהביצוע היה מיוחד או טוב, פשוט כי כל הגוף שלי היה צמרמורות. בלי שליטה. הסתכלתי על עצמי בחלון, הנחתי את הכלים, והדמעות התחילו לזלוג. הצמרמורות לא פסקו. ואז קלטתי שאולי יש לי את הדבר הזה, נו - טראומה.

אז נכון, אבחנות כאלה צריך לשמור לבעלי מקצוע הראויים לכך, אבל אני לא יכול להתחמק מהמחשבה שיש לי פצע פתוח עם מלחמת לבנון השנייה. את אותה תגובה של צמרמורות ובכי יש לי כשאני שומע את 'שיר של אחרי מלחמה', וזה קרה לי לראשונה בערב יום הזכרון השנה. חשבתי על זה אז, לא ייחסתי לזה משמעות מיוחדת. זמן מה אחרי, ראיתי פרק של 'במדינת היהודים', שנחתם עם אותו השיר, בביצוע המקורי מתוך 'לול'. ושוב אותה תגובה. אז כבר חשדתי שיש פה איזה אישיו לא סגור. והיום...   זה היה מפתיע, בפתאומיות ובעוצמה. ואולי לא כל כך.
ביולי 2006 הייתי חייל בתותחנים, כמה ימים לפני סוף מסלול. אני זוכר שהייתי בבית בגמר המונדיאל, זה היה יום ראשון. ביום שני חזרתי למוצב, ובאותו יום כבר החזרנו את הכלים מהמוצב המאולתר בשטח למחנה המסודר ברמת הגולן. ביום שלישי היתה לי בדיקת עיניים בצפת. ביום רביעי כבר קיפלנו את הכל, הורדנו ציוד מהכלים, שני תומ"תים נשארו עם קשר למקרה חירום, בשעה 11 בבוקר סוללת מילואים היתה אמורה לתפוס כוננות במקומנו. אני זוכר שהשעה היתה 10 וחצי, סידרנו את כלי המטבח לאריזה כי היינו אמורים לסיים מסלול באותו יום ממש, והסמל שלי בא למטבח בריצה בצעקות 'תרדו לכלים! יש הקפצה!'. חשבנו שהוא מסתלבט - אמרנו לו שבחיאת עם השטויות האלו, מה עכשיו הקפצה, עוד חצי שעה מסיימים מסלול. אז הוא אמר 'מטומטמים, זו הקפצת אמת! תעופו לכלים כבר!'. עפנו. הצוות שלי היה הצוות שירה פגז ראשון. בדיעבד, הפגז הזה שירינו היה התגובה הראשונה של צה"ל באותה מלחמה.
אחר כבר בא איזה מיש-מש גדול של לחץ אטומי וחיילים שמתרוצצים כמו עכברים מורעלים. כלים חזרו ממשטח החימוש בו הם פורקו לגורמים, הכנה לקרב שלרוב לוקחת 24 שעות נעשתה בשעתיים וביעילות שאין שניה לה. משם המשכנו ל-9 ימים של לחימה מתגלגלת, של ירי בכמויות היסטריות. הסוללה שלי ירתה מעל 5,000 פגזים ב-9 ימים, זה המון בכל קנה מידה. היו שם כמה היסטוריות קטנות שנעשו, אבל זה לא העניין. 5000 חלקי 6 צוותים יוצא מעל 800 פגזים לצוות. את פנקס מעקב הירי של הצוות שלי אני חושב שעוד יש לי איפשהו שמור.  אני זוכר שהמסו"ל (מקביל מ"פ) כינס אותנו אחרי 9 ימים, זה היה שישי בבוקר, והודיע לנו שאין ברירה, וצריכים להפסיק כי אנשים צריכים לצאת לקורס מפקדים. 'אנשים' כלל גם אותי. אז הפסקנו, קיפלנו, ובשבוע שאחרי זה כבר היינו חזרה בשבטה, באינטנסיביות של קורס פיקודי. מה שלקחתי מזה, למשך כמעט 6 שנים - מהמלחמה ועד יום הזכרון האחרון - זה זיכרון על כיף גדול, על עבודה אמיתית, על התושבים מגוש חלב שפינקו אותנו בכל מה שיכלו כי אנחנו מגנים על הבית שלהם. מתוך 70 חיילים שהיינו, היו כ-10 חיפאים אז הם נלחמו על הבית שלהם, ואנחנו נלחמנו לעזור להם להגן על הבית שלהם. סך הכל, חשיבה הגיונית של חיילים.
בשבוע שעבר הייתי במילואים. את המילואים שלי אני עושה באזור עזה, בחמ"ל של חיל התותחנים. את שנתי האחרונה בסדיר העברתי שם גם כן. באחת מהשיחות האינסופיות של המילואים, סיפרתי את הסיפור על המלחמה, שסופר פה בראשי פרקים (באמת). ופתאום זה הכה בי - איך יכולתי להיות כזה? כזה- כזה מכונה, אוטומט, לירות בלי לחשוב, לחיות בתוך הטירוף הזה. מרגמות נחתו 20 מטר ממני - והייתי אדיש. אני זוכר שהיתה לנו מקלחת מפח שם בשטח, ובאחת הפעמים שהתקלחתי היתה נפילה ממש קרוב, קירות הפח רעדו וכל מה שחשבתי זה 'טיהי, זה כמו בסרטים על המלחמה בבלקן'. אני זוכר הקפצות באמצע הלילה כדי לירות לכל מיני מטרות, אני זוכר חיסול של חוליית מחבלים בחמש בבוקר, אני זוכר שבהאזנה לקשר בלילות קראתי את 'אם יש גן עדן', והרגשתי בעולם אחר לגמרי. איך יכולתי להיות כזה? איזה מין אדם אני? התשובה פשוטה וטמונה באילוף הקפדני שמעבירים אותנו, כלוחמים, לתפקוד מלא בזמן אמת. אני לא מתווכח איתו וגם לא עם המלחמה ומטרותיה, אני פשוט מאד מוטרד ממה שזה עשה אותי, גם אם 'רק' לתשעה ימים. אני מוטרד גם מהעובדה שבמשך כמעט שש שנים, לקחתי את זה בתור אחת החוויות הטובות שהיו לי בצבא, ושפתאום הכל נפרץ.
מטרידה אותי גם האדישות הזו...   אותה אדישות שהתפתחה גם כשהתעסקתי בירי של קסאמים, גראדים ושאר ירקות מעזה לארץ, במסגרת התפקיד בעזה. 'שגרת 2008', כפי שאני מכנה אותה, כללה 10-15 קסאמים ביום, ו-20-40 פצצות מרגמה. ביום רגיל. כמה פצועי חרדה, כמה פצועים קל. יום שגרתי לגמרי. ככה, כל יום. מטח בוקר בסביבות 7, מטח ערב בסביבות 5, הכל כשורה. היו ימים שקטים יותר, היו ימים של הסלמה, בסוף הכל הסתכם לשורות בדו"ח היומי. אני זוכר פעמים שהייתי בבית, ואמא שלי היתה נחרדת מדיווח חדשותי על נפילות, ואני הייתי מבטל אותה ב'אמא, זה באמת שגרתי, שום דבר מיוחד'. 'אבל נפצעו\ניזוקו\נהרגו!' - 'נו, אבל זה שגרתי, באמת, מה את מתרגשת? כל יום ככה'. סיטואציה שחזרה על עצמה מספר רב של פעמים.
את כל זה גוללתי השבוע באזני החבר'ה, ובסופם של מילואים נפל לי האסימון. משהו פה רקוב, רקוב מאד. אני איפלו לא יודע לשים את האצבע על מה או למה, אבל אחרי שסיימתי להיחרד מעצמי, לבוז לי ולנסות לנתח, עכשיו כל זה גם מזין את יצר התיעוב העצמי שלי. אני לא חושב שעשיתי רע או לא נכון, אני פשוט לא מבין מה הלך שם ואיך הייתי מי שהייתי. אני לא מזהה את עצמי בתוך הסיטואציה ההיא. זה מאד מציק לי - לא כי אני לא מוצא את עצמי בו, אלא כי 'ההוא' זה לא באמת אני.
אז כנראה שזה לא הלם קרב כמו שחשבתי בהתחלה, אבל טראומה בהחלט יש כאן, אולי אפילו פוסט טראומה, אני לא באמת יודע (תנו להיפוכונדר לחשוב על דברים כאלה, רעיון מעולה ממש). יש גם הבנה, שאני אצטרך להתמודד עם העסק הזה מתישהו. אז הנה, אני מתחיל להתמודד איתו עכשיו.