בואו נדבר על משהו כיפי, לשם שינוי: האולימפיאדה. הערב (שבת) מייקל פלפס השתתף במשחה האחרון שלו באולימפיאדה, וככל הנראה יפרוש בתום הטורניר. במשחה הזה, כמו בשלושה נוספים בשבוע האחרון, הוא זכה במדליית זהב - רק בשביל כל אלו שאמרו שהוא 'גמר את הסוס'. 4 מדליות זהב, שמצטרפות לעוד 14 מדליות מאותו צבע, 6 מאתונה וכמובן 8 מבייג'ין. חוץ מזה יש לו עוד שתי מדליות מהצבעים האחרים. אם לא עשיתם את זה עד עכשיו, קומו והריעו (כמה משה גרטל מצדי) לאלוף הכי גדול שהבריכה ידעה, ובטח אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה.
וזה שהוא נתפס על גראס ותומך בלגאליזציה רק מוסיף לו נקודות בעיניי.
עכשיו, בואו נדבר על החבר'ה שלנו. לשם כך הרי התכנסנו.
שלושים ושבעה ספורטאים ישראלים התחילו את האולימפיאדה הזו. מבחינת הציפיות, כולם אמורים היו להביא מדליות וכל מה שפחות מזה יזכה פה לקטילות נוראיות, ככה זה אצלנו בארץ. חלקם עוד לא הספיק להתחרות, חלקם בשלבים שונים של התחרות והיתר סיימו את דרכם. הנה רשימה חלקית של מה שהם (והן) עשו עד עתה:הישגי שיא לנשים ולגברים בבריכה (עמית עברי עם חצי גמר ויעקב טומרקין עם מקום שביעי בגמר, בהתאמה); ניצחון מול המדליסטים מבייג'ין והדחה צמודה מאד מול המדורגים 1 בעולם (רם וארליך, טניס זוגות); רבע גמר בג'ודו (אליס שלזינגר, 6 בעולם) והפסדים למדורגות 2 ו-3 בעולם; מקום 9 במרחק נקודה מהגמר (ריכטר, ירי, באולימפיאדה הראשונה שלו). אף לא מדליה אחת, בינתיים, אבל הכי טוב שהם יכולים, והרבה מאד כבוד.
עדיין במעגל התחרויות: כל השייטים, שמלבד לי קורזיץ רחוקים ממדליה. לי קורזיץ היא סיפור עצום בפני עצמו, אחרי שהספיקה לזכות באליפות העולם (2003, גלשני מיסטרל) כשהיא בת 19 בלבד, לפרוש שלוש שנים אחר כך, לעבור פציעה קשה, להשתקם, לחזור לגלוש ולזכות מאז בעוד שתי אליפויות עולם (2011, 2012, גלשני ניל פרייד)- היא נמצאת כרגע בעמדה מצוינת לזכות במדליה אולימפית, וזה לא פחות ממדהים . יש ספורטאים שאפילו את חילופי הדגמים לא שורדים. גם השאר, יש דברים שתלויים בהם ודברים שלא. חלקם סובלים מרוחות חלשות, מרוחות חזקות, ממתמודדים קשים, מהחלטות שיפוט מפוקפקות, חלקם פשוט לא טובים יותר מהאחרים. שמעתי כל מיני רינונים על זה שאולי נמרוד משיח היה מצליח יותר משחר צוברי אם היה נוסע, וזה שיט שאין לו מקום בכלל- הטוב ביותר יוצא, גם אם הוא פורש אחרי רגע. הוא היה טוב יותר במהלך 4 שנים, בזה נגמר הסיפור.
מי עוד? אלכס שטילוב, שגורם למדינה שלמה ללמוד מה זה צוקהארה (מה זה?) ולהעריך את הספורט הזה, שבארץ הוא אלמוני לחלוטין, ויתמודד מחר (א') בגמר תרגיל הקרקע. ישנן גם קבוצות ההתעמלות השונות (נשגב ממני להבין בזה), ושחייה צורנית, וזהו בערך.
בהתחשב בזה שיש מדינות גדולות מאיתנו שמעולם לא זכו במדליה (על פי רוב, כמו שלמדנו מיורם ארבל, הן גם שבעות מלחמות ועם כלכלה מקולקלת - ממש כמונו), ובכך שלקח לנו 40 שנים לזכות במדליה ראשונה - לא קרה כלום גם אם לא תהיה אפילו מדליה אחת, ההישגים נאים בפני עצמם. כל ספורטאי עשה את המיטב שלו במשך ארבע שנים כדי להגיע לשם- ושם, עשה הכי טוב שיכול היה באותו רגע, גם אם אותנו זה מאד מאכזב. אין לאף אחד זכות להעביר ביקורת עליהם, בוודאי לא לכל אלו שיושבים בכורסא ומטפטפים ארס דרך מקשי המקלדת. כמעט כל הספורטאים האולימפיים הם חבר'ה שאין להם אף שקל מיותר, שמתחננים לכל עזרה שאפשר: עם משכורת של כדורגלן בינוני בקבוצה ביננית בליגת העל הם כבר היו מסודרים הרבה יותר טוב, עם יכולת להתרכז בחלום (מדליה) ולא במציאות (הישרדות כלכלית). זה נכון לגבי הג'ודאים, לגבי הגולשים, לגבי שטילוב, לגבי ריכטר- שנזקק לקמפיין אינטרנטי כדי לגייס כסף על מנת להתאמן ולנסוע לאולימפיאדה- זה נכון לגבי כולם, למעט יחידי סגולה: הגולשים הבכירים, הטניסאים, אריק זאבי (אגע בו תיכף). מה שעוד נכון לגבי כולם זה שהם עשו עד עכשיו יותר ממה אתם, אני או מישהו אחר יעשה כל ימי חייו בספורט, בוודאי בענפי הספורט שבהם הם מתחרים- זה לא כדורגל אז זה לא פופולרי בארץ- אז לפעמים פשוט עדיף לשתוק ולנחם מאשר חיצי הארס שהתעופפו פה ללא הבחנה השבוע.
ואריק זאבי. הוא הודח אחרי 43 שניות. אז מה? למי אכפת? כן, גם אני חשבתי שיש לו במחסנית עוד תחרות אחת גדולה באמת לפני הפרישה. התבדיתי, ולא קרה כלום. האיש ארבע פעמים אלוף אירופה, כולל השנה, כשקבע שיא והוא אלוף אירופה המבוגר ביותר (35). רגע אחרי, קפצו עליו המצלמות לריאיון, כי הם ידעו שהוא יספק את הסחורה. זאבי עמד, והדמעות זלגו. ראיתי את האיש הענק הזה עומד שם, בוכה, והלב שלי נשבר. ספורטאי ענק, אישיות כובשת, שעשה קריירה מפוארת ועל הדרך גם הסברה טובה למדינת ישראל (שזה אף פעם לא רע, בטח לנוכח מאמצי ה-HASBARA), אל תאמינו לאף מילת ביקורת שכתבו עליו אחרי זה. כפי שאחד מחבריי טרח לציין, הוא הפסיק ראיון באמצע בשביל לתת אותה לאמא שלה, ותיאר את החלום של כל ספורטאי כ"לעמוד על הפודיום עם הילד על הידיים". ואם זה לא איש ואישיות, אז כנראה שאין לכם לב.
מעל במה מאולתרת זו, אני שולח איחולי הצלחה לקורזיץ, שטילוב ושאר החבר'ה (מקווה שלא מנחס אותם חס וחלילה). כשיחזרו- הריעו להם, לכולם, גם אם יחזרו עם הפנים בין הידיים. הם הפנים שלנו בחוץ, והם עשו הרבה יותר מאיתנו כדי להיות שם.
ואם אזכרתי קודם את ליגת העל, אז בקרוב היא חוזרת. צפו לדעות מוטות ופוסטים בצבע צהוב עז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה