"רציתי לספר לכם סיפור- עליי, ועליה, ועל ההיא, ועל האקדמיה, ועל חיים די סטנדרטיים של סטודנט די ממוצע, עם ממוצע קרוב לממוצע [...] זה שזור אנקדוטות משעשעות ו... ודברים! כן! ויש לי דעות על דברים! ונוכל להתווכח עליהם! ו... ויהיה קוסם! וליצן! ומוהל! ...יהיה דיסקו!"

יום שישי, 25 באוקטובר 2013

בין רוגע והטרדה

הקונבנציה היא שאני כותב רק כשרע לי. זו מין מערכת ניצול הדדית שכזו, בה אני משתמש בכתיבה ככלי לפי צרכיי ונוטש אותה לאנחות כשלא, ובאופן מקביל היא נותנת לי כשרע לי אבל אני לא זוכה לטעום מהפרי האסור כשטוב לי.
ובכן, בפרפראזה על מלותיו של אריאל 'לא תאמינו כמה רחוק מהעץ התפוח יכול ליפול' הורביץ, "בחודשים האחרונים יש אשה בחיי", וכאמירה כללית מצבי טוב. אז איך זה שיש פוסט חדש? כי השבוע היטלטלה נפשי הקטנה לבלי היכר, כאשר המטריד הסדרתי 'שלי' שוב הופיע בחיי, ושוב הטריד אותי מינית.




א"ע הוא סטודנט לפיסיקה באוניברסיטה העברית. הוא התחיל ללמוד אצלנו בשנה שעברה, אחרי שעבר מהטכניון. נפגשנו לראשונה בקורס ספרות שלקחתי בסמסטר ב' של השנה שעברה. במקביל לתחילת הסמסטר, התחלתי לעבוד בספריית הקמפוס. פחות או יותר מאז תחילת ההיכרות בינינו, מצאתי חן בעיניו. במה זה התבטא? בזה שהוא היה מגיע לדלפק ההשאלה בספריה, ומנסה להתחיל איתי. די באגרסיביות, יש לציין. לאחר כחודשיים שבהם "חיזוריו" לא הועילו, אמר נואש והחל לחלוק עמי את חייו האישיים, כולל סצנות מחדר המיטות (זכורים לי במעומעם סיפורים על אחד ירדני ואחד אוסטרי) וסצנות מסאונת הגייז בה היה מבקר. זה כבר עבר את גבולות ה-unwanted attention, ו"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" - התפקיד שלי הוא להיות חייכן ומנומס, על זה משלמים לי. אז כשהוא סיפר לי את מה שסיפר לא היה בידי אלא לשתוק ולהתעמק במחשב שמולי. כשהתלוננתי לאחראית עליי, היא אמרה לי שהוא 'מוכר לרשויות' כבעייתי, שכבר היו לו לא מעט "סיפורים" בספריה, שהוא סובל מהפרעות נפשיות ומטופל בידי גורמי האוניברסיטה. משום מה הסתפקתי בזה ולא עליתי למעלה עם התלונה. איכשהו, כשנגמרה תקופת המבחנים של סמסטר ב' של השנה שעברה הפסקתי לראות את א"ע בספריה, מבחינתי זה היה הסוף המבורך של כל תשומת הלב הבלתי רצויה הזו.

ביום רביעי האחרון הוא חזר לחיי בסערה. זה החל בכך שירדתי אל אוסף ספרי הלימוד שלנו כדי לעזור לסטודנט למצוא ספר. א"ע ניגש אליי שם למטה, וממרחק קרוב מדי (אני מעריך שהמרחק בין האפים שלנו היה כ-10 ס"מ) שאל אותי למיקומו של ספר כלשהו. התרחקתי, עניתי לו, עזרתי לסטודנט השני וחזרתי לדלפק ההשאלה. כמה דקות אחר כך, בדלפק, הוא הושיט לי את תעודת הסטודנט שלו ואת הספר שרצה לשאול. כשלקחתי ממנו את שני אלה, הוא התחיל למשמש לעצמו את החזה ולגנוח. נשברתי.

סיימתי להשאיל לו את הספר, נכנסתי לחדר האחראית עליי (לא אותה אחת, באוקטובר התחלפה האחראית) וסיפרתי לה את אשר אירע, בטונים גבוהים ובעצבים חשופים. כל מה שהיה לה לומר לי, מלבד זה שהיא לא שומעת כשאני צועק, זה "תהיה בוגר ותתאפק". ברור לי שלבחורה היא לא היתה מעזה לומר משפט כזה, וגם צעקתי את זה עליה בכעס. חזרתי לדלפק, כולי פקעת עצבים, והתקשרתי לראש המדור שלי (שמן הסתם אחראית על האחראית). ביקשתי ממנה, בקול הכי שקט ורגוע שיש לי, שתגיע בדחיפות לדלפק. אני מניח שהיא בוודאי שהיא האדם הנכון לשוחח איתו. דיברנו. כמה דקות אחרי זה, מנהלת הספריה קראה לי. סיפרתי לה את כל אשר אירע, היא די הופתעה לשמוע. ביקשה הכל בכתב. הקלדתי והדפסתי שני עותקים, אחד נתתי לה. היא העבירה את פרטי המקרה לנציבה העליונה של הטרדות מיניות באוניברסיטה והבטיחה להיות שם עבורי בכל שלב. בינתיים גם האחראית שלי קראה לי, ביקשה להתנצל, חיבקה אותי והבטיחה להיות שם עבורי בכל שלב (כנראה שזה ניסוח די רווח בתואר שני במידענות, אחרת אין לי הסבר לשימוש המדויק באותו ביטוי- או שזה מה שהמנהלת אמרה לה לומר). אחר כך הלכתי להתלונן אצל האחראית על הטרדות מיניות בקמפוס. היא היתה נחמדה ועניינית, גבתה ממני עדות (וגם קיבלה את העותק השני של הכמתב) והסבירה לי מהם ההליכים הקיימים - המשמעתי והמשטרתי. בפן המשמעתי, זה מתחיל בשיחת נזיפה ויכול להגמר בהרחקה לצמיתות מהאוניברסיטה. בפן המשטרתי, מכיוון שלא היה מגע אז סביר להניח שיסגרו את התיק מחוסר עניין לציבור עוד לפני שאסיים לתת עדות, אבל גם אולי אולי זה כן יעניין אותם ואז הם יכולים להקפיא את הטיפול המשמעתי עד לסיום ההליכים או משהו כזה. גם היא העבירה עותק לנציבה העליונה (למי מעבירה הנציבה העליונה את התלונה? לפונטיוס פילטוס? היישר לקיסר? אם כן, לאיזה- ברומא או בקונסטנטינופול?). בערב התקשרה אליי האחראית שלי, שאלה לשלומי והתנצלה שוב. אני מניח שהגובה הראשונית שלה נבעה מחוסר ידע איך להתמודד עם הסיטואציה (הטרדה מינית של גבר + היותה חדשה בתפקיד), וגם הרמ"ד שאלה לשלומי.

ושלומי...   לא היה טוב. הסיפור הזה ערער אותי לגמרי, ובדיעבד נדרשו 24 שעות עד שאוכל לחזור לתפקוד שגרתי.  כפי שכתבתי למנהלת הספריה - "אני אמנם בחור גדול (פיסית), מבוגר, אבל איני יכול לעמוד עוד ברצף ההטרדות האלו. אני מבין שהוא בחור בעייתי ומטופל, אבל אין שום סיבה בעולם, שום הצדקה או תירוץ לעובדה שאני צריך לסבול הטרדות מיניות בסביבת העבודה שלי. אני לא רוצה שזה יקרה אפילו פעם נוספת. מעט דברים יכולים לערער את שלוותי ולהוציא אותי ממצב הרוח השטותי-מבודח בו אני מצוי רוב הזמן (ועל כך יצא שמי), זה כן. אני פשוט לא רוצה לסבול יותר". יודעים מה הכי מצחיק? רבע שעה לפני שכל זה קרה, השם שלו עלה בקבוצת הווטסאפ שלנו ומישהו הזכיר שהוא הטריד אותי מינית. באותו רגע זה עוד נראה כמו משהו כל כך רחוק.
להירגע? קשה לי לומר שנרגעתי גם 48 שעות אחרי זה. אתמול כשהגעתי הביתה, להורים, הלכתי לישון. היום בבוקר כשקמתי, התקלחתי ארוכות, קירצפתי כל פינה בגוף, זה עזר לי להרגיש קצת יותר טוב.

לגבי תלונה במשטרה - אני, כל מה שאני רוצה זה לא לראות אותו יותר. אז אני מחכה רגע עם המשטרתי, נראה קודם מה יעלה ההליך המשמעתי.



אין תגובות:

פרסום תגובה