קצת לפני חצות הלכתי לישון. כבר נרדמתי קלות, עד שרעש הטלפון העיר אותי: התרעה על מייל, ברכת יומולדת מאתר שהיה פעם חלק ממני, אבל כבר כמה שנים טובות שהוא איננו, וכל מה שנותר בינינו היא ברכת יומולדת פעם בשנה. אחר כך כבר לא הצלחתי לישון.
שמעתי מוסיקה בנסיון נואש להרדם, אחר כך ויתרתי וחזרתי למורקמי. סחבתי איתו עד 3, חשבתי שזה סביר בהחלט. את כל מעללי האינטרנטים אני אוכל לקרוא גם מחר בבוקר. לא הופתעתי כשלא נרדמתי, המחשבות רצו חופשי והייתי ער לחלוטין. חשבתי על זה שלראשונה מאז גיל 20, אין מישהו 'חיצוני' (שאינו בן משפחה) שמארגן לי איזו הפתעה: בשלושת השנים בקודמות זו היתה ההיא, ובשנה שלפני כן החבר'ה בבסיס ארגנו משהו נחמד שחימם לי את הלב. היום, עם שני האחים שלי בצבא, זה רק ההורים שלי ואני, וזו סיטואציה שלא קרתה מאז הייתי בן 4. המחשבה הזו, עגמומית קצת בפני עצמה, הצטרפה לזיכרון של סבא שלי, שתמיד היה מתקשר לברך ערב לפני, כדי שחס וחלילה לא ישכח (ואף פעם לא שכח, תמיד התקשר גם למחרת)- זיכרון שגם עכשיו, כשאני מעלה אותו על הכתב, דוקר בחדות מפתיעה. עוד מעט כבר שבע שנים מאז שנפטר, וזה כואב יותר משהייתי מצפה. בכל מקרה שני אלו יחד התחברו להם למעין עיסת חסה קפואה (מורקמי) ומגעילה של עצב ובדידות, וכמיטב המסורת השד התעורר מרבצו. למען האמת אני חושב שכבר כמה שנים לא שמעתי ממנו שום רחש, כי כשטוב הוא לא מפריע. הבטלות המוחלטת של השבועות האחרונים בוודאי תרמה לו, עזרה לו להתעורר, ולרגע הייתי מבועת. פתחתי את העיניים חזק, בחושך, וניסיתי לחשוב לעצמי מה דה פאק קורה כאן. רגע אחר כך הצטרף לו זכרון של יומולדת 16, שחל ביום כיפור ופתח שנה מייסרת ומבולבלת למדי של מלחמה בשדים האלה, לבד ובזרועות חשופות. נוט ביפור לונג (אין איזה תרגום לביטוי הזה?) הבנתי שזו שטות, זה רק המח הקודח שעובד על ניוטרל כבר כמה זמן, וחוץ מזה: הפעם יש לי איתי חברים, כאלה אמיתיים- כאלו שבאים לבקר מחר, אלה שביקרתי בשבוע שעבר, זה שמתחתן השבוע (והוא גם בערך היחיד ששרד מ*אז*)- לא צריך לגשש באפלה כמו אז, מספיק לשלוח יד קדימה ויהיה מי שימשוך אותי אלהאור, בעצמה ובאהבה. זו מחשבה מנחמת כל כך, עוטפת כל כך, שאני אשאר איתה עוד קצת. חוץ מזה, היחסים שלי עם המשפחה היום הם לא מה שהיו אז, בתיכון או בצבא, חלק מזה כי אני כבר אינני אני שהייתי אז (וזה סוגשל שיפור לטובה).
אז קמתי מרבצי והלכתי למראה, הדלקתי את האור והסתכלתי. בהתחלה סתם בהיתי בזקן,אחר כך כבר יכולתי להסתכל על העיניים. זה התחיל במבטעצוב ונגמר עם חיוך, קצת כמו הפוסט הזה, ובעיקר עם ההבנה שהנה, מצאתי את הדרייב שהיה חסר לי: אני אוציא מעצמי כל מה שאני יכול, כדי שהשד הזה לא. יקום יותר אף פעם. כי אני טוב יותר וחזק יותר,כי יש לי את כל הסיבות להיות שמח ואני לא אתן לו להרוס לי.
ועכשיו: לכת לישון! עוד כמה שעות יעירו אותי עם עוגה (כי הרי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי- ).
6.10.12, 04:32
שמעתי מוסיקה בנסיון נואש להרדם, אחר כך ויתרתי וחזרתי למורקמי. סחבתי איתו עד 3, חשבתי שזה סביר בהחלט. את כל מעללי האינטרנטים אני אוכל לקרוא גם מחר בבוקר. לא הופתעתי כשלא נרדמתי, המחשבות רצו חופשי והייתי ער לחלוטין. חשבתי על זה שלראשונה מאז גיל 20, אין מישהו 'חיצוני' (שאינו בן משפחה) שמארגן לי איזו הפתעה: בשלושת השנים בקודמות זו היתה ההיא, ובשנה שלפני כן החבר'ה בבסיס ארגנו משהו נחמד שחימם לי את הלב. היום, עם שני האחים שלי בצבא, זה רק ההורים שלי ואני, וזו סיטואציה שלא קרתה מאז הייתי בן 4. המחשבה הזו, עגמומית קצת בפני עצמה, הצטרפה לזיכרון של סבא שלי, שתמיד היה מתקשר לברך ערב לפני, כדי שחס וחלילה לא ישכח (ואף פעם לא שכח, תמיד התקשר גם למחרת)- זיכרון שגם עכשיו, כשאני מעלה אותו על הכתב, דוקר בחדות מפתיעה. עוד מעט כבר שבע שנים מאז שנפטר, וזה כואב יותר משהייתי מצפה. בכל מקרה שני אלו יחד התחברו להם למעין עיסת חסה קפואה (מורקמי) ומגעילה של עצב ובדידות, וכמיטב המסורת השד התעורר מרבצו. למען האמת אני חושב שכבר כמה שנים לא שמעתי ממנו שום רחש, כי כשטוב הוא לא מפריע. הבטלות המוחלטת של השבועות האחרונים בוודאי תרמה לו, עזרה לו להתעורר, ולרגע הייתי מבועת. פתחתי את העיניים חזק, בחושך, וניסיתי לחשוב לעצמי מה דה פאק קורה כאן. רגע אחר כך הצטרף לו זכרון של יומולדת 16, שחל ביום כיפור ופתח שנה מייסרת ומבולבלת למדי של מלחמה בשדים האלה, לבד ובזרועות חשופות. נוט ביפור לונג (אין איזה תרגום לביטוי הזה?) הבנתי שזו שטות, זה רק המח הקודח שעובד על ניוטרל כבר כמה זמן, וחוץ מזה: הפעם יש לי איתי חברים, כאלה אמיתיים- כאלו שבאים לבקר מחר, אלה שביקרתי בשבוע שעבר, זה שמתחתן השבוע (והוא גם בערך היחיד ששרד מ*אז*)- לא צריך לגשש באפלה כמו אז, מספיק לשלוח יד קדימה ויהיה מי שימשוך אותי אלהאור, בעצמה ובאהבה. זו מחשבה מנחמת כל כך, עוטפת כל כך, שאני אשאר איתה עוד קצת. חוץ מזה, היחסים שלי עם המשפחה היום הם לא מה שהיו אז, בתיכון או בצבא, חלק מזה כי אני כבר אינני אני שהייתי אז (וזה סוגשל שיפור לטובה).
אז קמתי מרבצי והלכתי למראה, הדלקתי את האור והסתכלתי. בהתחלה סתם בהיתי בזקן,אחר כך כבר יכולתי להסתכל על העיניים. זה התחיל במבטעצוב ונגמר עם חיוך, קצת כמו הפוסט הזה, ובעיקר עם ההבנה שהנה, מצאתי את הדרייב שהיה חסר לי: אני אוציא מעצמי כל מה שאני יכול, כדי שהשד הזה לא. יקום יותר אף פעם. כי אני טוב יותר וחזק יותר,כי יש לי את כל הסיבות להיות שמח ואני לא אתן לו להרוס לי.
ועכשיו: לכת לישון! עוד כמה שעות יעירו אותי עם עוגה (כי הרי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי- ).
6.10.12, 04:32
אחת העוגות..
השבמחק