הבוקר הזה התחיל עם כאב ראש עצום. אין לו סיבה, בטח לא אחרי המשחק אתמול. לקראת הצהריים הוא התפוגג לו לאטו, ואת מקומו תפסה תחושת אושר שאין שניה לה. עד הערב היא תהפוך להתרגשות של ממש, והחל מתשע אני מניח שזה כבר ייצא מכלל שליטה.
האליפות הזו כל כך מתוקה, כל כך משמחת, כל כך מרגשת - היא הושגה ביזע רב, בעשור של דמעות, בהרבה מאד כסף - אבל בסוף האהובה הצהובה היא האלופה. זה לא חד פעמי כמו במקומות אחרים, זה לא נעשה בקניית כל כוכבי הליגה כמו אצל בעלים עשירים אחרים, ולא בפירוק של קבוצה אחרת כמו בדאבל של הפועל - זה נעשה לאט, יסודי, עמוק, עד שהתוצר הסופי היה מספיק טוב כדי להעיף לי את הלב יותר ויותר גבוה החל מהיום הראשון של העונה הזו.
יש דברים שאפשר לראות בכל אלופה - הגנה טבוה, התקפה יעילה, קישור דומיננטי, שוער שמביא נקודות - אבל בכמה אלופות בעשור האחרון ראיתם שחקן כמו אלירן עטר יורד לגליצ'ים בהגנה בדקה ה-90? כמה מהן הביאו חלוץ שהיה גדול על הליגה ברמה וחצי? כמה מהן ראו שחקן מגיע לשיאו בגיל 30 כמו ראדי? לכמה היו חבורת שחקני בית נהדרת כמו ייני, לוגסי, דאבור ומיכה, שהיה להם חלק בלתי מבוטל באליפות הזו? נכון, יכול להיות שהיו כאלו שהיה להן מקצת מזה וקצת מזה, אבל לאף אחת לא היה השילוב הפנטסטי של כולם יחד.
היו חששות בעונה הזו. לפני פתיחתה, לפני הדרבי הראשון, אחריו, אחרי ההפסד בקרית אליעזר, השיא היה לפני הדרבי השני - אנחנו במומנטום אדיר, הפועל יכולה לחרב הכל ולעשות סלט מהעונה, ואז עוד הגיע סיפור הקטטה של עטר וברק לוי, בשנים קודמות מתכון בטוח למהומה, השעייה ותחילתו של סחרור. בפועל, זה עבר בשקט. בלי מהומות. הצוות המקצועי האמין לשחקנים, לא הקשיב לכל מיני מקורבים ויועצים מטעם, התשובה היתה צמד של עטר ורביעייה שלאחריה התחלף ה'האם' ב'מתי'. נכון, הסיפור עם רמת השרון היום הוא לא שיא הספורטיביות - אבל אין לנו שום נגיעה לנושא, למעט העובדה שיש לנו קהל נפלא שבא בהמוניו לחורים כמו קריית שמונה, אז בוודאי שיבוא לאצטדיון במרחק יריקה מהבית. היתי מעדיף שההכרעה תהיה בשבוע הבא מול הירוקים, נבוא לקרית אליעזר וננצח - אבל גם ככה זה יהיה מתוק. 40 אלף צהובים בר"ג, זה טירוף כל כך נפל, שרק המחשבה עליו מתניעה לי את ההתרגשויות, את הצמרמורות ואת החיוך שעלה ולא ירד עד מחרתיים לפחות. כי העונה הזו, מתחילתה ועד סופה, היא התגשמותה של פנטזיה - לחזור להיות קבוצה, על כל מה שמשתמע מזה. וזה בדיוק מה שקרה.
הנה עוד דבר שמצמרר אותי בכל פעם מחדש:
 |
| (באדיבות יובל קליין ואתר 'מספרים צהובים') |
זה מה שמתנגן לי בלב מאז הדרבי:
עוד כמה שעות, והפנטזיה תתגשם ותהפוך למציאות. אז נכון שלא לכך התכוון עוזי חיטמן ז"ל, אבל- תודה לך מכבי, על עונה כה יפה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה