את הפוסט הזה אני לא ממש יודע איך להתחיל. שזורים בו, כמיטב המסורת, כמה חוטים, ואני לא יודע באיזה כיוון לבחור, אז תסלחו לי אם יהיו דילוגים מפה לשם או אי-רצפים אסוציאטיביים
---
היום קראתי פוסט פייסבוק של בחורה שמגוללת את סיפור איבוד הבתולין שלה בהיותה בת 18 לגבר מבוגר ממנה, כשבדיעבד היא מבינה שזה היה אונס. הו וול, הנה נפתחת לה התיבה.
קודם כל, אשרינו שאנחנו יכולים לנהל דיון כזה, ושאנחנו מבינים שזו תופעה פסולה, זה צעד ראשון וחשוב בדרך לשינוי. שנית, מקריאה של הטקסט אני יכול לדמות לעצמי את הסיטואציה: היא ילדה בת 18 שנורא רוצה להיות מגניבה, והולכת אירוע של מגניבים\מוזרים כדי להיות מגניבה\להיות בחברת שכמוה (מחקו את המיותר). עד כאן אין סתירות בינה לביני. באירוע שוררת אווירה של מתירנות מינית, כפי שניתן לשמוע גם כאן, ומכאן הסיפור מתחלק למה שאתם יכולים לקרוא אצלה, או לפרשנות שלי:
"רציתי להיות מגניבה מגניבה אז עשיתי דברים מגניבים מגניבים אולי שתיתי אולי עישנתי אולי גם וגם ומה שבטוח זה היה יותר מדי וקצת איבדתי שליטה. מרוב שרציתי שמישהו יתייחס אליי לא חשבתי הרבה וזרמתי עם איזה נבלה, מבוגר ממני בהרבה, שניצל את התמימות והפגיעות שלי ושכב איתי, כי לא שלטתי על עצמי ואמרתי לו כן. אחר כך סיפרתי לכולם כמה אני מגניבה ששכבתי עם מישהו מבוגר ממני בהרבה למרות שאני לא הטיפוס השרמוטאי הקלאסי, ואז הרגשתי פיכסוש ואז נכנסתי לדיכאון והיום, כמה שנים אחרי, אני מבינה שזה היה אונס, וזה הכל אשמת הקטע המתירני של המקום המגניב, ואשמת המקום עצמו". כלומר, כולם אשמים חוץ ממני, ובדיעבד הייתי צריכה להגיד 'לא' ואמרתי 'כן' רק כי הרגשתי חייבת. וכי זה הרגיש לי טוב, כמעט כמו בסצינה הזו:
ואז ואז ואז ואז... טוב. ברור שלאופן שבו אותו ערב אותו היא מתארת אחראי, מעל הכל, אותו גבר חרמן ושפל שלקח ילדה הצעירה ממנו בעשור לפחות למיטה, תוך שהיא בסיטואציה של חוסר שליטה וכשהוא מנצל את כל חולשותיה כדי לשכב איתה ולעוף. זה פסול, זה רע וזה מאד, מאד לא גברי.
עכשיו, כשניקינו את זה מהשולחן, אפשר לדבר על כל השאר: כשבחורה בגירה אומרת 'כן', זה לא אונס, במיוחד כשהיא מציינת שהיא חשבה שהיא נורא מגניבה וכמילותיה, "חזרתי הבייתה ודיווחתי לכל החברות שלי בהתלהבות של אני-ילדה-שמנה-ועדיין-גברים-מוצלחים-שמים-עליי-ואיזו-משוחררת-מינית-אני". זה בהחלט היה ניצול רע ומכוער. יחד עם זה, האשמים הם אותו גבר נכלולי - וגם היא עצמה, שזרמה איתו. קשה לי מאד לראות איך האשמה נופלת על המוסד ממנו הסיפור צמח, גם אם אווירת חופש מיני שררה בו.
---
ולקח לי קצת זמן, ויכולתי למתוח את הקו האחרון שהיה חסר לי באותו dot-to-dot שאני מנהל מאז גיל 10: כן, ניצול מיני, זה מה שזה היה. מה זה היה? או, טוב שבאתם, תשמעו סיפור:
כשהייתי בן 10 רשמו אותי לחוג שחייה, כי פעילות גופנית זה חשוב. הלכתי. הבריכה היתה באחד מיישובי המועצה, מרחק כ-20 דקות נסיעה מהבית. יחד איתי בחוג היה ד' (בדוי), שלמד איתי בכיתה. באותה תקופה, ימי היסודי העליזים והפשוטים, למדנו כל בני הגיל שלי מהיישוב באותה הכיתה. הם היו יחד מהגן, אני הגעתי רק בכיתה ג' ולכן אוטומטית הייתי פוטנציאל לחרם, פוטנציאל שמומש במלואו, במיוחד לאור זה שהייתי מספיק מוזר גם בלי להיות 'חדש'. ובכן, שנתיים לתוך החרם הזה (תחילת כיתה ה') התחיל אותו חוג שחייה. רק כדי להשלים את הרקע, ד' היה גדול מכולנו בכשנתיים (יליד 85) וגבוה ומפותח מאיתנו אפילו יותר. באחת ההזדמנויות שנקרו במלתחות, ישבנו שנינו בסאונה כדי להתייבש אחרי המקלחת, ואז הוא ביקש שאגע לו באיבר המין. לילד בן 10 זה אכן נראה חשוד, אבל הפיתוי היה גדול - הוא הבטיח לי שהוא, בתור מלך הכיתה (מה שאכן היה נכון), יכניס אותי ל'מגניבים' ויבטל את החרם הארור. כשהסתייגתי, הוא אמר שאין לי מה לדאוג ושגם עם החברים המגניבים שלו (כאלו שהכרתי) הוא עושה את זה. טוב נו. אחר כך הוא נגע בי והיו שם גם עוד כל מיני דברים, זה באמת לא רלוונטי כרגע. זה נמשך ונמשך, גם אחרי, בערך עד אמצע כיתה ו', תוך שהוא מספר לי סיפורים על זה שהוא מנסה אבל אף אחד מהמגניבים האחרים לא רוצה לקבל אותי, ושבכל מקרה אסור-אסור-אסור לספר על 'הסוד הקטן שלנו' למבוגרים, כי הם יחשבו שאנחנו פסיכיים וישלחו אותנו לפסיכיאטרים ויאשפזו אותנו. נו. אני לא יודע איך ולמה זה נגמר, אבל זה נגמר. ד' עזב את בית הספר שלנו (ואת היישוב) באמצע כיתה ח'. עם או בלי קשר, החרם נגמר בתחילת כיתה ט', כשמצאתי אנשים לבלות בחברתם. אחר כך גם גילינו שהוא יצא מהארון. היום, למיטב ידיעתי, הוא ספר.
הרבה שנים התגלגלתי עם הסיפור הזה איתי, 15 שנים ליתר דיוק, כשמדי פעם הוא מבצבץ לו ואני מנסה לחשוב מה היה שם, ומי אשם בכל זה. זה הרגיש רע ולא נכון מההתחלה, ובכל זאת זה נמשך ונמשך. היום אני מבין שהוא סתם ניצל אותי מינית, ושהחיים שלי יכולים היו להיות מחורבנים באותה מידה גם בלי מעשים מגונים איתו. הוא אשם שניצל אותי במצוקתי, גם אני אשם שהייתי פתי טיפש ו'שרמוטאי' באותה המידה כמו הבחורה מהסיפור למעלה.
אני, אגב, לא מאשים את חוג השחייה, לא את בית הספר וגם לא את המועצה האזורית. זה הוא ואני, בזה מתחיל הסיפור ובזה הוא גם נגמר.
היום, 15 שנים אחרי, אני חושב שאני באמת בסדר: אני לא ממש נושא צלקות או טראומות מאותה פרשה, אם כי בדיעבד אני חושב ששני דברים כן הוטבעו אצלי:
א) אני ממש לא מפחד ממין שאינו ההעדפה הברורה שלי (הטרוסקסואלי), ואני (רוצה להאמין ש-) מאד פתוח ומקבל ביחס שלי לקהילת הלהט"ב.
ב) אני לעולם לא מנצל סיטואציות בהן יש לי יתרון יחסי כדי להשיג מין, גם אם הוא קל וזמין: יותר מפעם קרתה סיטואציה שבה הגעתי עם בחורה שיכורה אליה הביתה, וכל מה שנדרש כדי שאכנס למיטתה הוא מילה או שתיים, ולא עשיתי את זה- זה לא מכבד אותה או אותי ואין שום סיבה נראית לעין לנצל את הבחורה. על יחסים עם בחורות צעירות ממני בהרבה כמובן שאין מה לדבר.
אז אולי בכל זאת מעז יצא מתוק, או משהו. גם זו נחמה. הנה משהו שחותם יפה את כל העסק (ללא ספק השיר האהוב עליי מתוך הסרט כולו):
---
ולקח לי קצת זמן, ויכולתי למתוח את הקו האחרון שהיה חסר לי באותו dot-to-dot שאני מנהל מאז גיל 10: כן, ניצול מיני, זה מה שזה היה. מה זה היה? או, טוב שבאתם, תשמעו סיפור:
כשהייתי בן 10 רשמו אותי לחוג שחייה, כי פעילות גופנית זה חשוב. הלכתי. הבריכה היתה באחד מיישובי המועצה, מרחק כ-20 דקות נסיעה מהבית. יחד איתי בחוג היה ד' (בדוי), שלמד איתי בכיתה. באותה תקופה, ימי היסודי העליזים והפשוטים, למדנו כל בני הגיל שלי מהיישוב באותה הכיתה. הם היו יחד מהגן, אני הגעתי רק בכיתה ג' ולכן אוטומטית הייתי פוטנציאל לחרם, פוטנציאל שמומש במלואו, במיוחד לאור זה שהייתי מספיק מוזר גם בלי להיות 'חדש'. ובכן, שנתיים לתוך החרם הזה (תחילת כיתה ה') התחיל אותו חוג שחייה. רק כדי להשלים את הרקע, ד' היה גדול מכולנו בכשנתיים (יליד 85) וגבוה ומפותח מאיתנו אפילו יותר. באחת ההזדמנויות שנקרו במלתחות, ישבנו שנינו בסאונה כדי להתייבש אחרי המקלחת, ואז הוא ביקש שאגע לו באיבר המין. לילד בן 10 זה אכן נראה חשוד, אבל הפיתוי היה גדול - הוא הבטיח לי שהוא, בתור מלך הכיתה (מה שאכן היה נכון), יכניס אותי ל'מגניבים' ויבטל את החרם הארור. כשהסתייגתי, הוא אמר שאין לי מה לדאוג ושגם עם החברים המגניבים שלו (כאלו שהכרתי) הוא עושה את זה. טוב נו. אחר כך הוא נגע בי והיו שם גם עוד כל מיני דברים, זה באמת לא רלוונטי כרגע. זה נמשך ונמשך, גם אחרי, בערך עד אמצע כיתה ו', תוך שהוא מספר לי סיפורים על זה שהוא מנסה אבל אף אחד מהמגניבים האחרים לא רוצה לקבל אותי, ושבכל מקרה אסור-אסור-אסור לספר על 'הסוד הקטן שלנו' למבוגרים, כי הם יחשבו שאנחנו פסיכיים וישלחו אותנו לפסיכיאטרים ויאשפזו אותנו. נו. אני לא יודע איך ולמה זה נגמר, אבל זה נגמר. ד' עזב את בית הספר שלנו (ואת היישוב) באמצע כיתה ח'. עם או בלי קשר, החרם נגמר בתחילת כיתה ט', כשמצאתי אנשים לבלות בחברתם. אחר כך גם גילינו שהוא יצא מהארון. היום, למיטב ידיעתי, הוא ספר.
הרבה שנים התגלגלתי עם הסיפור הזה איתי, 15 שנים ליתר דיוק, כשמדי פעם הוא מבצבץ לו ואני מנסה לחשוב מה היה שם, ומי אשם בכל זה. זה הרגיש רע ולא נכון מההתחלה, ובכל זאת זה נמשך ונמשך. היום אני מבין שהוא סתם ניצל אותי מינית, ושהחיים שלי יכולים היו להיות מחורבנים באותה מידה גם בלי מעשים מגונים איתו. הוא אשם שניצל אותי במצוקתי, גם אני אשם שהייתי פתי טיפש ו'שרמוטאי' באותה המידה כמו הבחורה מהסיפור למעלה.
אני, אגב, לא מאשים את חוג השחייה, לא את בית הספר וגם לא את המועצה האזורית. זה הוא ואני, בזה מתחיל הסיפור ובזה הוא גם נגמר.
היום, 15 שנים אחרי, אני חושב שאני באמת בסדר: אני לא ממש נושא צלקות או טראומות מאותה פרשה, אם כי בדיעבד אני חושב ששני דברים כן הוטבעו אצלי:
א) אני ממש לא מפחד ממין שאינו ההעדפה הברורה שלי (הטרוסקסואלי), ואני (רוצה להאמין ש-) מאד פתוח ומקבל ביחס שלי לקהילת הלהט"ב.
ב) אני לעולם לא מנצל סיטואציות בהן יש לי יתרון יחסי כדי להשיג מין, גם אם הוא קל וזמין: יותר מפעם קרתה סיטואציה שבה הגעתי עם בחורה שיכורה אליה הביתה, וכל מה שנדרש כדי שאכנס למיטתה הוא מילה או שתיים, ולא עשיתי את זה- זה לא מכבד אותה או אותי ואין שום סיבה נראית לעין לנצל את הבחורה. על יחסים עם בחורות צעירות ממני בהרבה כמובן שאין מה לדבר.
אז אולי בכל זאת מעז יצא מתוק, או משהו. גם זו נחמה. הנה משהו שחותם יפה את כל העסק (ללא ספק השיר האהוב עליי מתוך הסרט כולו):
וואו. ממה עליי להתחיל בעצם? מסיפור אישי? מסיפור אישי אחר? מרצון ללחוץ לך את היד על סעיפים א' וב' (ולהביע הזדהות תו"כ)? וכמובן גם השורה התחתונה של הפוסט הזה... לפי הסדר, אם כן, אל תוך וידויים בלעדיים על גבי המסך.
השבמחקסיפור #1: כשהייתי בן 9 או 10, אחרי מסע קניות בעיר עם אמא שלי, אמא מעלה אותי לאוטובוס הביתה עם חלק מהקניות וממשיכה לסידוריה. באוטובוס אני מתיישב ליד החלון ובתחנה הבאה מתיישב לידי איש מבוגר, אף זקן כנראה. מתיישב מהצד של המעבר, כך שאני נמצא בינו לבין דופן האוטובוס. החל להתיידד איתי במהלך הנסיעה הקצרה תו"כ שמתחיל לגעת לי בירך. לאחר שתי תחנות הייתי צריך לרדת ובכך זה נגמר. רק שנים לאחר מכן הבנתי שבאותם רגעים הייתי מה שמכונה כיום "קורבן למעשים מגונים של פדופיל". בשל המרחק הרב ביני כיום לבין אז, גם אני לא יכול להעיד על השפעות מיוחדות של האירוע עלי או על ההתפתחות שלי.
סיפור #2: האקסית המיתולוגית שלי (כלומר עד אשר פגשתי את משוש חיי), אי אז בגיל 17-18, הייתה חלק פעיל מקהילת רוקי החיפאית. אמנם מאז ועד היום כל הבאזז סביב הקרנות של רוקי די חלף לידי (כנראה שהכרתי את זה מאוחר מדי), זו הייתה תקופה מאתגרת ומסקרנת של חיפוש וגילוי וחלוקת המיטה והחברה עם אנשים נוספים. בסופו של דבר, זה גם היווה את ה"קזוס בלי" לסיום מערכת היחסים הזו (עם הגיוס שלי ודעיכתה כלפיי ברקע), אבל משם יצאתי עם סעיף א' משלי ובמהלך הזמן גם עם הבנה של חוסר ההתאמה שלי למערכות יחסים בלתי מחייבות.
בריקושט מוזר לאותה תקופה, מתישהו לקראת סוף הסדיר שלי הכרתי בחורה אחרת באותו הלך רוח אך שונה לחלוטין, שאמנם לא ניסתה להכניס אותי למיטה עם אנשים נוספים, הוכיחה לי סופית עד כמה אני אבוד בשביל אותו אורח חיים, אותו משתדלים לדמות במירב כוחם (וחלקם המסויים גם חי כך) חברי קהילת רוקי באשר הם.
מקומם גם אותי העניין שכיום כל בחורה כשירה משפטית לשיפוט יכולה להסכים לשכב איתך וביום למחרת לטעון שהמעשה נכפה עליה רק כי לא הסתדר ביניכם. לא פחות מקומם גם העניין של גברים (ואני מניח שגם נשים, אם כי זה לא נתפס ככה בחברה כיום) העטים על טרף קל בהתכנסויות מסוג אלה, אם כי זה צפוי במקצת.
אסכם בלחיצת יד וירטואלית והבעת תקווה כללית לבירה וזמן איכות בעתיד הבלתי מוגדר.
הזילות של מושג ה"אונס" גורם עוול לניפגעות מינית אמיתיות. נכון. זאת הפוסט היא לא "נפגעת אמיתית" אלא אשה צעירה שעשתה שיקול מוטעה לגבי מה יעשה לה טוב בחיים.
השבמחק