צלצולי פעמונים

השבוע, לפני ארבע שנים, התנשקנו לראשונה.

השבוע, לפני שנה, נפרדנו בפעם השנייה.

היום זה נגמר. סופית.

"היינו יחד זוג תמימים
קצת שובבים, מעט שונים
חיוך, גומה, בוער בי אש
מלטף קצת, מתבייש"

היא ואני היינו זוג טוב. טוב מאד. שלוש שנים היינו יחד - אהבנו, שמחנו, צחקנו, בכינו, למדנו, עבדנו - חיי זוגיות טובים, למרות כל מיני קשיים ומכשולים. היינו בני הזוגים הראשונים האחד של השני, הפרטנרים הראשונים למיטה אחד של השני, טיילנו ברחבי העולם יחד, ואולי יותר מהכל - היינו החברים הכי טובים אחד של השני.

באוגוסט 2011 נסענו יחד לחודשיים לדרום אמריקה, בסופם היא חזרה הביתה ואני המשכתי לעוד ארבעה חודשי טיול במרכז אמריקה. בלילה בו חזרתי, נפרדנו. זה היה צפוי ומתבקש, ואי אפשר להאשים אף אחד בפרידה הזו (בניגוד לפעם ההיא שהייתי טיפש והחלטתי שנמאס לי ונגמר, ואחרי שבועיים חזרתי על ארבע) - אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד, להשאר יחד משמעותו להתחיל הכל מהתחלה- וזה לא התאים לאף אחד מאתנו. כמובן שהבטחנו להשאר בקשר והחברים הכי טובים אחד של השני. כמובן.

---

"דמותך הולכת ומתרחקת"

אחר כך עוד נפגשנו איזו פעם, וגם דברנו קצת מדי פעם. כשסיפרתי לה שהתאהבתי, היא לא דיברה איתי די הרבה זמן. אחר כך זה עבר לה. או שלא. יש דברים שעד היום היא לא סלחה עליהם (נניח, פרץ הטפשות לעיל. או ארבעת החודשים בנפרד). היא פתחה פרק חדש ואחר בחיים, בחיפה. היא אפילו הזמינה אותי לבוא ולישון אצלה. חשבתי על זה כמה פעמים, אפילו פיתחתי איזה תסריט בראש בו אני מגיע לחיפה ואז יש סצינת סקס מרגשת שבסופה נשקלת חזרה. לא מי יודע מה הגיוני אבל מאז שהיא חזרה לארץ לא היתה לי אף אחת (בחו"ל מתוך נאמנות, בארץ מתוך...   חוסר בטחון?) אז זה אף פעם לא מזיק לחלום. חוצמזה, עם יד על הלב - אהבתי אותה מאד והיתה לנו תקופה נפלאה ביחד, אני לא נוטר לה טינה או משהו, אפילו שקלתי ברצינות באיזו פעם להציע לה לחזור.

---

התחלתי אתמול עבודה חדשה, בדיעבד גיליתי שהייתי צריך להביא תמונת פספורט בשביל תעודת עובד. תמיד יש לי כמה בארנק, והפעם לא. היום, לפני שיצאתי לעבוד, הוצאתי את הארנק הישן מהמגרה ומצאתי בו את תמונות הפספורט שלי- ביניהן, כמובן, גם אחת שלה. אפילו לא זכרתי שעוד יש לי כזו. שמתי אותה בצד השולחן, ושלחתי לה הודעה בסגנון "היוש, מה קורה? מצאתי תמונה שלך". זה אחרי משהו כמו חודשיים שלא דברנו. היא לא יכלה לענות ואחר כך אני לא יכולתי לענות. כשיצאתי מהעבודה התקשרתי שוב. מההתחלה זה הרגיש כמו שיחה של שני אנשים שאין להם כל כך מה לומר. שאלתי אותה על ההורים שלה ועל אחיה (כמו תמיד), היא ענתה בלקוניות ולא טרחה לשאול מה קורה במשפחה שלי (כמו תמיד). ואז היא סיפרה, כאילו בלי להתכוון, שיש לה מישהו. יובל. 33 (אנחנו 25, שנינו), הייטקיסט, עם דירה ואוטו וכסף. יופי חי, נפלא, איזה כיף לך, הרי תמיד רצית מישהו עם כסף ואני הייתי סתם סטודנט (את המחשבה הזו גם ביטאתי במילים. לא היתה תגובה. את שאר המחשבות כבר שמרתי לעצמי (ולכם)). הם כבר חודש ביחד. וופי-דו, נראה אותו שורד שלוש שנים, הוא יכול להתקשר אם הוא רוצה ניכוי שליש. אחר כך באו עוד כל מיני תיאורים ומחמאות ששמעתי בשעתו נאמרים, אחד לאחד, עלי עצמי. קסם, פשוט קסם. ואז הגיע משפט המחץ- "לא האמנתי שזה יכול לקרות, אבל"...   והיה ברור לי מה ההמשך- בכל זאת, שלוש שנים יחד, אני עדיין נמנה על שלושת האנשים שמכירים אותה הכי טוב, אולי אפילו בראש השלשה הזו. לא התבדיתי. היא נהנית מהסקס איתו. נפלא להם ביחד במיטה. באמת תודה שאת מספרת לי, את הפרט הזה יכולת לחסוך ממני, הרי את יודעת טוב כמוני כמה הנושא הזה רגיש. פרגנתי לה, בטח שפרגנתי.

---

סיימנו לדבר קצת לפני שהגעתי לחדר. כשחזרתי, זרקתי את התמונה מהשולחן לפח, והרגשתי את הפעמון שבי מצלצל. לא מכעס, חלילה - יותר בכיוון של השלמה. זה היה פעמון היובל, שציין שזו היתה השיחה האחרונה בהחלט שלנו. הפרק הזה נסגר ונחתם באופן סופי, והיא כבר לא חלק מחיי.

"הולך הדם, הזמן חולף"

נ.ב. הדרבי...   הדרבי....    הדרבי!!! 90 דקות של אושר עילאי!

נ.ב.2 אם אתן קוראות את זה עכשיו - אני פנוי. רוצו לפני שייגמר.