כן, זו שוב הנטייה לאובר-דרמטיות. כזה הייתי, כזה אשאר. אבל אני בדכאון וזה חרא. כלומר, חרא לי. אני לא יודע למה זה התחיל בעצם. אין דברים מסוימים אבל זה הדכדוך העמוק שנחת עליי בלי שום התראה- כמו פעם. אותו חוסר טעם להכל, חוסר חשק, חוסר הכל.
אהיה גאוותן ואומר, אני לא מפחד למות. מוות זה שלב טבעי וזה קורה מתישהו. מקווה לא לבזבז אותו על מוות מיותר כמו תאונת דרכים, אם כבר למות אז שיהיה משהו מרגש - אבל גם זה חלחל לי השבוע, באיזה מובן. מכרה מהעבודה הקודמת הלכה בשבוע שעבר ברחוב, חטפה דום לב ומתה. זה קרה לה סתם פתאום. עוד לפני 40. זה יכול לקרות לי, לך, לכולנו, עכשיו או מחר או בשבוע הבא או בעוד יובל, point is שזה קורה פתאום ואי אפשר להתכונן לזה- וזה שיא המוות המבוזבז. באותה אינטונציה דרמטית של הפתיחה, אם החיים הם גלי מאניה-דיפרסיה אז אני בכל רגע חושש מהרגע שתבוא הדיפרסיה, הרי כמה זמן אפשר להיות אנרגטי ושמח? וכשתבוא - היא עלולה להיות ארוכה, ארוכה מאד. ולא בא לי על זה, אבל בכלל. גם הספר אותו אני קורא עכשיו, "הנכדה של מר לין" מדכא אותי, הבדידות של הזקן כל כך.. טוטאלית, בדיוק כמו ים העגמומיות שבו הוא שוחה. לקום בבוקר מדכא אותי. אני לא באמת יודע למה אני עושה את זה. טכנית, יש עבודה להגיע אליה ויש לימודים להיות נוכח בהם ושעורים לעשות וכו' וכו', אבל למעשה כל זה רק הקדמה להמון לא-כלום שיבוא אחרי שייגמר התואר (שייגמר כבר!), לחיי עבודה שגרתיים וחסרי כל ברק. אני רוצה ללמוד לתואר שני. אני לא חושב שאני מסוגל לכתוב תזה, אין לי מושג על מה ולמה ואני בספק אם יש איזה תחום מחקר שממש מרגש אותי. אני לא טוב מספיק כדי להבריק - בטח לא באוניברסיטה הזו, בה ראש החוג להנדסה הוא מתמטיקאי שאין לו כל מושג בהנדסה - ואני בספק אם במשהו, בכלל, אי פעם. הדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא להכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת משם. אולי רק כדי להכין אוכל, את זה אני אוהב.
אני כן רוצה לעוף מפה שוב. אני רוצה לעשן ירוק ולנקות את הראש באופן יסודי. אני רוצה חברה, מישהי שאוכל לתת לה חצי מהלב שלי ואדע שהוא שמור בידיים טובות - מישהי שאוכל לקבל ממנה את חצי הלב שלה ולתת לו את הטוב ביותר שאוכל. מישהי לשתוק איתה. לדבר איתה. להתכרבל איתה. להתחבק עד אינסוף. אין מישהי כזו באופק. אז יש בחורות ויש להן פייסבוק ואנחנו חברים וזה יופי, עם חלק מהן אני אפילו מחליף כמה מילים (במציאות! פנים אל פנים!) מדי פעם, אבל מה זה עוזר לי, אם אין לי מושג מה לעשות מכאן? אולי הן חושבות שאני חמוד, אולי הן חושבות שאני קוץ בתחת- אבל אין לי מושג איך להוציא אפילו משפט בנאלי כמו - "רוצה ללכת לשתות משהו?", אני לא בטוח אפילו שככה אומרים את זה. אין לי בכלל מושג מה עושים עכשיו, עם הנושא הזה ועם בכלל. זרוק באמצע מדבר מעפן בלי מפה, עם רמז לשביל ובלי שמץ לאן להמשיך מכאן.
בפרפראזה על טולסטוי, "כל המאושרים דומים זה לזו, כל הדכאוניים – דכאוניים בדרכם". ואולי בכל זאת יש דמיון, אני למשל יכול לגמרי להבין את מה שהיא מספרת פה (ולהזדהות עם חלק - במיוחד עם "זאת מלחמה יומיומית, לקום מהמיטה, לאהוב את עצמך"):
---
ולפעמים אני שוכח, כמה שיר אחד שייפול בדיוק למקום הנכון באוזן, יכול לעשות לי טוב. הרבה פעמים זה שיר בלתי-צפוי וחסר כל קשר. נו, מילא. העיקר שזה עוזר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה